דירת נוף לים על קו חוף הים בחדרה ב"כפר הים". מתחם של דירות נופש עם שירותי בית המלון לדיירים, חוף ים ושמורה בין היפות בארץ.
מיטת שינה בסלון (כן כן) צופה לים בוקר, צהריים, ערב ולילה. ים כל הזמן אל מול עיניי. עונות השנה חולפות ויוצרות תמונות מגוונות בכל רגע.
זו הייתה דירה שזימנתי למרחב שלי. כן כן😄
אני ממש דמיינתי אותה, את המיטה בסלון, את המרפסת. אפילו את החניה המקורה. וכך קרה והיא הפכה למשכני למשך שנה.
חלום!
נכנסתי אליה ביולי 2022 כשהבנות שלי, 2 במספר (לפחות שאני יודעת…) עברו בהסכמה לגור עם אבא שלהן. עד אז, מאז גירושיי ב-2009, אני גידלתי אותן צמוד צמוד. עברתי מספר דירות בכמה ערים, לצד נאמנות לבתי ספר מסויימים וחברה שרצו להישאר בה.
באיזשהו שלב הרגשתי שכבד עליי, שאני כבר לא שם, שההורות הצמודה הזו 24/7 ממני והלאה. מצבי הבריאותי הדהד לי, עד כדי אתגר נפשי שאמרתי לעצמי "די!"
וכך מצאתי את עצמי בדירה זו לבד. עם עצמי.
לימים חזרתי לזוגיות ממי שנפרדנו הוא ואני, דבר שהוביל למגורים משותפים באותה דירה קסומה ואהובה. לאחר 7 חודשים הבנתי שזה פשוט לא זה, וביקשתי להפריד כוחות.
נתתי לכאב מקום ולמדתי רבות תוך כדי תהליכים מרפאים שאיפשרתי לעצמי.
והחופש קרא לי.
חזק.
הבנתי את המשיכה שלי יותר ויותר למדבר, ובכלל לטבע ולמקומות שאינם מקובעים כל הזמן בין 4 קירות.
אמרתי לעצמי שטוב יהיה שאשאר בדירה המדהימה הזו עוד שנה, ואז אחליט איך אתנהל בנדודים אקראיים.
בעלת הדירה הפתיעה ואמרה שהיא מוכרת את הדירה. בשניה אחת חטפתי זבנג.
מה מוכרת? מה עכשיו? הרי אני רוצה פה עוד שנה. ואם המוכר לא ירצה שוכרת?
התבשבשתי על זה מספר ימים ובאותו בוקר של ליל הסדר אמרתי לעצמי שזהו. אני קמה ועוזבת את הדירה.
לאן?
לאן שמובילה אותי הרוח.

מכרתי, מסרתי, תרמתי והרבה גם זרקתי מבין חפציי. שכרתי מחסן קטנטן שם איחסנתי בגדי חורף, עניינים משרדיים ועוד קצת ממה שיכול לשמש אותי בדרך.

למרות שקיבלתי רכב חדש מהניילונים, הבנתי שאני רוצה מקרר ומערכת חשמלית ניידת ומקום לציוד קמפינג ואת מה שישרת אותי בדרכים כבגדים וכו', ולכן גמלה בליבי ההחלטה להחליף לרכב סטיישן. 

התמונה צולמה 5.4.2023 כשעה לפני המפגש בערבה.