הסתגלות לא פשוטה
שבוע אחרי החום במצוקי דרגות, הבנתי, למרות אהבתי למדבר, שעליי להגיע לאזור עם תחזית שפויה יותר. נכנסתי ליולי, ויולי-אוגוסט זו לא ממש תחזית שפויה, אך בכל זאת החלטתי לחצות צפונה את המדינה ולהגיע למעין ברוך. לשבת ליד הנחל, בצל, עם האוהל והמקרר החמוד שלי, ושם להעביר כמה לילות בבריזה שהיא אחרת.
אבל בין מה שחשבתי לנכון שיקרה לבין מה שקרה במציאות היה הבדל שמיים וארץ.
התברר לי שלהתחבר לאמא אדמה זה לא היה עבורי כזה תענוג גדול.
החום היה אחד הלא סבירים בעליל באותה שנה, מסתבר.
הרוחות החזקות העיבו על היכולת לשבת בכיף לצד הנחל, כי החול עף לכל כיוון, כולל לעיניים ולמרווחים בשורות המקלדת של הלפטופ שלי.
האוהל ממש שייט שהיה צריך לקבע אותו חזק.
והאנשים שבאו לשהות במקום הזה יחד איתי פשוט התפוגגו ונעלמו כלא היו.
מצאתי את עצמי לבד.
לקוחותיי מתלוננים שלא שומעים טוב את הזום ויש רעש (לכו תסבירו שיצאתי לנדוד וחול עף עליי…).
יושבת עם עצמי על כסא שטח חצי מפונפן, בוהה בריק שסביבי ולא יודעת מה לעשות. אובדת עצות.
החלטתי להעלות פוסט בפרופיל הפייסבוק שלי. שיתפתי את מה שעובר עליי וביקשתי עזרה.
והעזרה הגיעה ובגדול.
מישהי כתבה לי בהודעה פרטית שיש דבר כזה שנקרא "האוסיטינג", ששומרים על בעלי חיים או בתים בתמורה ללינה. לא ידעתי עוד איך לעכל את זה אז, ונתתי לזה להישאר באיזו תיקייה במוח.
אז קיבלתי הצעה לבוא להתארח אצל אנשים טובים על הדרך, שחלקם מכירים אותי ועבור חלק אני זרה גמורה. זה ממש חימם לי את הלב לדעת שאפשר ככה בקל ובנועם לקבל עזרה.
"תבואי לאכול", "נסדר לך חדר", "אפילו תבואי לעשות כביסה". ואוו. כמה עושר ושפע.
מימשתי את אחת הזכויות להתארח כדי להתאפס על עצמי, ופניתי להקדיש זמן להכרות עם עולם ההאוסיטינג. נפתחו לי דלתות מדהימות ששירתו אותי כשנתיים וחצי לאחר מכן. מקצרין ועד מצפה רמון מצאתי לי בתים, וילות, דירות מקסימות ועוד ששהיתי בהם בתמורה ללינה, כשלרוב זה כלל לשמור על חתול או כלב, לפעמים קצת יותר. זה היה מאוד נוח גם כלכלית, אני מודה. וכך נסעתי ברחבי הארץ, סוגרת את היומן מתאריך לתאריך.
יש בזה קטע ללון בבית של אחר, ולא אחת נשאלתי איך אני מסוגלת. ברגע שעשיתי את הסוויץ', הבנתי שאני יכולה וזה אפשרי. למדתי עם הזמן מה הסטנדרטים שלי ומה עליי לשאול ועל מה להקפיד, וזה הזדמן לי בטוב והשתפר עם הזמן.
ההסתגלות הייתה גם לעובדה שהמפגשים שלי עם הבנות שלי יקבלו תפנית. ידעתי שאשקיע בנסיעות ברחבי הארץ כדי לפגוש אותן, במיוחד בסופי השבוע כשהן יותר פנויות. ידעתי שבמצבים מסוימים אשאר בקירבתן, ולא אסע למקום שיותר חפצתי בו. תיקשרתי איתן כשהיו זמנים בהם רציתי להיות בעיר רחוקה יותר כגון אילת לתקופה ממושכת. והיופי הוא שהיו פעמים שהן הצטרפו אליי במסע הזה. אם זה לבוא לישון איתי שתיהן יחד עם הכלבה הקטנה בשמשית, אם זה לרדת לאילת לכמה ימים, לפעמים להנות מלילה משותף כשהצעירה חוזרת מהצבא, או כשהגדולה פשוט קופצת כשהיא פנויה. היו פעמים שהקפדתי שניפגש לארוחות שישי, ורוב המפגשים והבילויים היו במסעדות, לפעמים עם שתיהן ביחד, לפעמים בהפרדת כוחות.
"לא קשה לך לבד, שלומית?" כן. היו רגעים קשוחים מאוד בלבד הזה. הלילות שלא היה עם מי להתחבק, הגעגוע לשיח, לחברותא. היו פעמים שדאגתי להיפגש עם חברים וחברות, יזמתי מפגשים אפילו בבתים ואירחתי. אבל הדרכים מלאות בלבד. איפשהו היה לי ממש טוב בלבד הזה. מתארגנת לי בקצב שלי ובכיף שלי, מקבלת החלטות ובוחרת לפי החליל שלי.
אבל יותר מכל חסר חיבוק וקירבה.
התמונות מאזורים ומצבים שונים של הסתגלות
זכויות יוצרים ותנאי שימוש
ברוכים הבאים לאתר "שלומית הנודדת".
האתר נועד לשיתוף חוויות, סיפורי מסע, תמונות, המלצות וזיכרונות אישיים שנאספו במהלך מסעותיי בארץ ובעולם.
כל התמונות, הטקסטים והתכנים המופיעים באתר צולמו, נכתבו או נוצרו על ידי, אלא אם צוין אחרת. חלק מהתמונות צולמו על ידי אנשים שליוו אותי במסע או בהסכמתם המפורשת.
אין להעתיק, לשכפל, לפרסם או לעשות שימוש בתכני האתר, בתמונות או בטקסטים ללא אישור מראש ובכתב.
המידע באתר מבוסס על חוויותיי האישיות ועלול להשתנות עם הזמן. כל המלצה, תיאור או מידע ניתנים כשיתוף אישי בלבד, ואין לראות בהם ייעוץ מקצועי או התחייבות כלשהי.
האתר מופעל למטרות תיעוד, השראה ושיתוף ידע, מתוך אהבה למסעות, לתרבויות, לאנשים ולחוויות שפגשתי בדרך.
אם אדם המופיע בתמונה באתר מבקש להסירה, ניתן ליצור קשר דרך עמוד יצירת הקשר והבקשה תיבחן בהקדם.
שלומית וולפין ת.ד. 409 קרית חיים מיקוד 2610105 info@shlomitwolfin.co.il
מיתוג ואתר סטודיו designet-alex